עונש מאסר בפועל ליצרן רהיטים בגין עבירות מע"מ

הנאשם 2 (להלן: "הנאשם") היה בכל המועדים הרלוונטיים מנהלה הפעיל של הנאשמת 1 (להלן: "הנאשמת"), חברה בע"מ שעיסוקה בייצור ובשיווק רהיטים.

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום בו נטען כי הם לא הגישו לרשויות מע"מ במועד את הדו"ח התקופתי לחודש ספטמבר 2004, ולא הגישו (עד מועד כתב האישום) חמישה דו"חות תקופתיים בגין עסקאות שביצעה הנאשמת בחודשים דצמבר 2004 עד אפריל 2005, ולא העבירו את המע"מ המגיע בגין העסקאות, העומד כיום על סך 175,000 ש"ח (ערך קרן).

הנאשם הודה ב-21.6.06, בשמו ובשם הנאשמת, בביצוע העבירות, והם הורשעו בעבירה של אי הגשת דוחות תקופתיים במועד, לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "החוק"), יחד עם סעיף 67 לחוק, וכן, על פי סעיף 119 לחוק בקשר לנאשם.

בטיעוניה לעונש מבקשת ב"כ הנאשמים שלא להחמיר בעונשם. את טיעוניה סמכה ב"כ הנאשמים על שורה של נימוקים: בהם, תפקודו הנורמטיבי של הנאשם בכל השנים שחלפו, וחתירתו ללא לאות להסרת המחדלים עד תום, אף שהדבר לא צלח בידו; וכן, נסיבותיו האישיות הקשות של הנאשם, לרבות מצבו הכלכלי הדחוק, ובעיותיו הרפואיות שהן בלתי הפיכות (אסופת המסמכים נ/2). לדברי ב"כ הנאשמים, נעוצים מחדלי הנאשמים בהתמוטטות הכלכלית של העסק, אשר ארעה לאחר שלא הצליחו לגבות כספים רבים מלקוחות, חלקם ברשות הפלשתינית וחלקם בחו"ל, וכן, כתוצאה מתאונת עבודה שארעה לנאשם, שהחמירה את מצבו הבריאותי. אלמלא אלה, נטען, עומדים היו הנאשמים בחובותיהם, ומשלמים את המס המגיע, כפי שעשו כל השנים.

קריסתם הכלכלית של הנאשמים, נטען, הביאה את הנאשם ומשפחתו אל עברי פי פחת. לנאשם ששה ילדים, והמשפחה מתקיימת כיום משכרה המצומצם של אשתו, ומקצבת נכות של הביטוח הלאומי (הוכרה נכותו בשיעור 100 אחוזים). בשל חובותיו נאלץ הנאשם למכור את דירתו, ועתה מסתופפת המשפחה הענפה בצל קורתו של קרוב משפחה נדיב לב, שאסף אותה אל ביתו, ושם מתגוררים כולם בצפיפות רבה.

עוד נטען, כי הנאשם ניסה להסיר את המחדלים כולם; את הדו"ח לחודש ספטמבר 2004 הגישו הנאשמים בחודש דצמבר 2004 והמחדל בגינו הוסר עקב קיזוז; כן, הוגשו הדוחות האחרים החסרים (כשהדו"ח לחודש אפריל 2005 מורה על "אפס עסקאות"). ב-30.4.05 נסגרה החברה הנאשמת וחדלה להתקיים. בצד זאת, הביעה ב"כ הנאשמים תרעומת בכל הנוגע להתנהלות המאשימה, שסירבה לפרוש את חובם של הנאשמים פרישה רחבה ונוחה יותר, מה שהיה מאפשר את הסרת המחדלים בזמנו.

למרות העבר הנקי, למרות נסיבותיו האישיות של הנאשם, ולמרות שהקפיד במהלך השנים למלא את חובותיו על פי חוק מע"מ, עותר נציג התביעה למצות את הדין עם הנאשמים, שלא הסירו עד היום את מלוא המחדלים, ולנקוט כלפיהם בעונשים מחמירים, תוך יישום מדיניות הפסיקה הנוהגת, דהיינו: עונש מאסר בפועל, מאסר על תנאי לנאשם, והשתת קנס כספי על שני הנאשמים.

עבירות המס ועבירות כלכליות אחרות הפכו בשנים האחרונות להיות רעה חולה, מציאות זו מכתיבה לבתי המשפט את הצורך לתת בענישת עבריינים אלה משקל רב לפן ההרתעתי, ולפן התגמול, ולהעדיפם, בהעדר נסיבות חריגות במיוחד, על פני טענות בדבר מצוקה אישית, רפואית ו/או כלכלית [ראה ת"פ (נצרת) 7228/97 מדינת ישראל נ' דיב, תקדין שלום 99(2), 130]. אשר על כן, מורה בית המשפט העליון, כי בעבירות על חוקי המס, ובעבירות כלכליות, יש למקד את הענישה בפן הכלכלי, שבצידה עונש מאסר בפועל, למען ידע העבריין שאין החוטא יוצא נשכר, ואם חשב לתומו שהוא נוטל סיכון ואולי לא ייתפס, חשוב להעמידו על מלוא חומרת הסיכון שנטל, ולהבהיר לו ולאחרים כמותו שקיים צפי לכך שתישלל חירותו [ראו: רע"פ 3137/04 חג'ג' נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2004(2), 167; ע"פ 3004/98 מדינת ישראל נ' שבתאי, פד"י נה(3) 577, בעמ' 585]. העונש אמור לשקף יחס ראוי בין חומרת העבירות לבין צורכי הענישה, ואת הוקעתה של החברה את מעשי העבירה וסלידתה מהם [ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל פ"ד נח(3), 721, בעמ' 725-726].

כשמדיניות זו לנגד עיני, שקלתי את השיקולים החיוניים, חומרת העבירות והיקפן הכספי מצד אחד, אל מול הנסיבות האישיות מן הצד השני.

על הנאשם, שהוא בן 47, אב לששה, שניהל כנראה את עסקיו ללא דופי במהלך השנים, ניתן לומר כי זו מעידתו הראשונה. תמונת חייו תקינה, ואין לו עבירות קודמות. אני מניחה כי הסיבה למחדליהם של הנאשמים אכן בקריסתה הכלכלית של הנאשמת, שקרתה, ככל הנראה, בעקבות מחלוקות עם לקוחות, כשבמקביל נפגעה בריאותו של הנאשם, שנאלץ לפרנס את משפחתו מקצבת נכות של הביטוח הלאומי, ומשכרה של אשתו.

הנסיבות שמניתי לעיל הן בעלות משקל לקולא. וכזו היא הודייתו המוקדמת של הנאשם באשמות שיוחסו לו. בהודייתו חסך זמן שיפוטי. ברי שאין מדובר בעבריין מס "קלאסי"; מה גם שהסיר חלקית את המחדלים (בתשלום המס בגין חודש ספטמבר 2004). לא ניתן להתעלם מרצונו הכן של הנאשם במהלך השנים להסיר את המחדלים. סניגוריו של הנאשם, בעבר ובהווה, פעלו ללא לאות  להביא לחיסול החובות. לצורך כך, גם איפשרתי דחיות אין קץ, מתוך אמונה שהמחדלים יוסרו.

אלא שלא כך קרה. חובו של הנאשם למע"מ עומד כיום על 175,000 ש"ח בערך הקרן, ולמיטב הבנתי, אין סיכוי שישולם. הפועל היוצא הוא שהנאשמים הונו את רשויות מע"מ, נטלו לעצמם כספים לא להם, ועשו בהם כבשלהם. בנסיבות אלה, אני מתקשה להעדיף את האינטרס האישי ואת הנסיבות האישיות של הנאשם על פני אינטרס הציבור שתוטל על עברייני מס ענישה ההולמת את חומרת המעשים.

אמנם התקופה בה מדובר איננה ממושכת במיוחד, אולם, ארבעה חודשים אינם פרק זמן מבוטל, כשאלה נמדדים גם בהיקף המס שטרם שולם.

       אשר למצבו הבריאותי של הנאשם: הנתונים הרפואיים משתקפים במסמכים הרפואיים שהומצאו. אין ספק שהנאשם איננו אדם בריא; הוא לוקה בגבו, ניתוח שעבר לא צלח, והוא מועמד לניתוח נוסף; הוא סובל מבעיות אורטופדיות, נתון במצוקה נפשית, ואינו מסוגל לעבוד.

פסיקת בתי המשפט עסקה רבות בשאלת ההשלכה של המצב הרפואי על מידת עונשו של נאשם, וחזרה ושנתה כי מצב בריאותי לקוי אינו יכול להוות בשום מקרה משום חסינות או תעודת ביטוח בפני ענישה ראויה והולמת. מטעם זה לא נמנעו בתי המשפט מלהטיל עונשי מאסר בפועל, עתים חמורים, כאשר סברו שעבירות המס הן חמורות. בתי המשפט לא נמנעו מלומר שגם בשרות בתי הסוהר אמור נאשם לקבל טיפול רפואי הולם [ע"פ 600/91 מדינת ישראל נ' שמואל ארביב ואח' (טרם פורסם). ת"פ 6987/94 יעקב סרוסי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 2891/05 ציון יעקב נ' מדינת ישראל ].

בשיקלול הכולל של הנתונים, גובר, לדעתי, במקרה זה, משקלן של העבירות, מידת חומרתן ועובדת הימשכותן, וכן, היקף המס שנגרע מהרשויות. לנסיבות האישיות שפירטתי אייחד משקל רב, ובאורח יוצא דופן, אסתפק בענישה מתונה שתחול על כל רכיבי העונש.

על הנאשמת, שחדלה מהתקיים, אני גוזרת קנס סמלי בסך 500 ש"ח.

על הנאשם, אליאסי, אני גוזרת אני העונשים כדלקמן:

א.      2 חודשי מאסר בפועל.